היהדות האיטלקית ייחודית וקיימת יותר מאלפיים שנה – ככל הנראה מהמאה השניה לפני הספירה. עשרות בתי כנסת הפזורים עד היום בארץ המגף מייצגים יותר מכל מאות שנים של חיים יהודיים בערים ובעיירות הקטנות. באזור הגטאות העתיקים שפעלו באיטליה מהמאה ה-16 ואילך נותרו כמה מבתי הכנסת האיטלקיים היפים ביותר, כמו אלו במחוז ונטו (ונציה, פדובה), פיימונטה (קזאלה מונפראטו, קרמניולה, קראסקו), אמיליה רומאניה (פרארה), טוסקנה (סיינה, פיטיליאנו) ומארקה (אנקונה, פזארו, סניגאליה). בעקבות האמנסיפציה, מתן שוויון הזכויות ליהודים בשנת 1848 ותהליך איחוד איטליה שהתרחש בשנים 1861-1870, התאפשרה בניית מבנים מונומנטליים גדולים. לעיתים בתי כנסת עתיקים היו מצוידים בחזיתות ובכניסות מחודשות (אסטי, פיזה), במקרים אחרים נבנו בתי כנסת חדשים גדולים באזור הגטו לשעבר (רומא, מודנה, ורצ'לי, ורונה) או ברובעי המגורים החדשים (פירנצה, טריאסטה, ליבורנו, טורינו). אלו הם כמה מבתי הכנסת האיטלקים בהם ביקרתי.
1
בית הכנסת הגדול של רומא
הקהילה היהודית באיטליה היא עתיקה ביותר, ונוסדה לפני יותר מ 2000 שנה, עם בואם של שליחי יהודה המכבי לרומא, שביקשו את עזרת הרומים במלחמתם נגד אנטיוכוס הרביעי אפיפנס. תחת שלטונו של יוליוס קיסר זכתה הקהילה הקטנה לחופש פולחן דתי וכלכלי, שגשגה, עסקה במסחר ושמרה את נוסח התפילה והסידור הירושלמי. אחרי חורבן בית המקדש הגיעו לרומא שבויי יהודה והקהילה גדלה. בסוף המאה ה-15, לאחר גירוש ספרד, הגיעו לארץ המגף כ-200,000 יהודים, מתוכם כמה עשרות אלפים לרומא.
ב-14 ביולי 1555 פרסם האפיפיור פאולוס הרביעי קאראפה מנשר (הבולה האפיפיורית Cum nimis absurdum), בו טען כי לא יתכן ("כי זהו אבסורד") שרוצחיו של ישו יתגוררו בכפיפה אחת עם נוצרים. אז החלה ההפרדה, הרובע בו נצטוו יהודי העיר להתגורר הפך לגטו והוקף ע"י חומה ושעריו היו נפתחים בבוקר ונסגרים בלילה. יהודים נצטוו ללבוש סימני זיהוי משפילים על הבגדים. נאסר עליהם לעסוק במלאכות מסוימות והם סחרו רק בגטו. נאסר עליהם לבנות בתי כנסת והם ריכזו את כל חמשת בתי הכנסת שלהם בבניין אחד, שנקרא 'חמשת בתי הכנסת' – cinque scuole. כשהוקם הגטו של רומא התגוררו בו 3000 יהודים, וכשנהרס לאחר כ 320 שנה, עם איחוד איטליה והפיכתה של רומא לבירתה ב-1870, התגוררו בו 7000.
בשנת 1897 רכשה הקהילה היהודית מעיריית רומא את האזור שבין נהר הטיבר (קטע Lungotevere Cenci) ורחוב פורטיקו ד'אוטביה (via del Portico d'Ottavia) לצורך בניית בית הכנסת החדש, Tempio Maggiore. בית הכנסת תוכנן על ידי האדריכלים קוסטה וארמאני בסגנון ליברטי (אר-נובו) בשילוב מוטיבים אשוריים-בבליים. העבודות החלו בשנת 1901 וביולי 1904 נחנך בית הכנסת הגדול של רומא המשמש עד היום כמרכז הקהילה היהודית. זהו מבנה מפואר, בעל כיפה מרובעת המבדילה אותו מכיפותיהן הרבות של כנסיות העיר. המבנה המונומנטלי ביקש להשיב לקהילה היהודית, הקשורה כל כך בהיסטוריה הרומית, את כבודה. בתוך בית הכנסת נמצא מוזיאון ובו פריטים וכלי קודש שנאספו מיהודי הקהילה, ספרים, מסמכים, צילומים ותעודות. המוזיאון מציע סיורים יומיים בגטו, באנגלית או איטלקית וכן סיורים פרטיים בעברית.
Tempio maggiore di roma
Lungotevere de' Cenci
2
בתי הכנסת של ונציה
הגטו הראשון בעולם הוקם בונציה Venezia (ונטו) בשנת 1516 מתוך מטרה לאפשר ליהודים לחיות בשכונה נפרדת ובאזור מגורים אחד. המושג 'גטו' הומצא בונציה: בשטח שנבחר פעלו בעבר מפעלים ליציקת ברזל עבור הצי הונציאני: כאן נזרקו והותכו חתיכות ברזל באש הכבשנים של תותחי הצי. מכיוון שבאיטלקית הפועל "לזרוק" הוא ג'טארה –Gettare, כונה המתחם ג'טריה Getteria, או ג'טו Getto בפי הונציאנים, שאוהבים לקצר כל מילה. לאחר שבתי יציקה אלו הועברו אל מחוץ לונציה והאזור התפנה, היה זה המקום בו הציעו ליהודים להתיישב ולקיים את שכונתם. כשנשאלו יהודי ונציה היכן הם מתגוררים, הם ענו בדיאלקט הונציאני האשכנזי – אנחנו גרים בגטו Ghetto.
הגטו לא נועד, בראשיתו, להפלות יהודים לרעה, אלא להקצות לכל מיעוט בוונציה את אזור המחייה והקיום שלו. בעקבות פרסום הבולה האפיפיורית ע"י פאולוס הרביעי קאראפה בשנת 1555, נחקקו חוקים מגבילים: היהודים בגטו נצטוו ללבוש בגדים מיוחדים ועליהם אות מזהה כשיצאו מתחומי הגטו, שערי הגטו נפתחו בבוקר ונסגרו בלילה, הוגבלה תעסוקת היהודים ועוד. בתוך הגטו נבנו בתים רבי קומות, מתוך ניסיון להתגבר על מצוקת המקום. בגטו פעלו מוסדות יהודיים, בתי כנסת ובתי מדרש, בתי תמחוי ואפילו תיאטרון. שערי הגטו נפתחו על ידי נפוליאון, בשנת 1797, שהייתה שנת העצמאות האחרונה של הרפובליקה הונציאנית. כיום מהווה הגטו כמרכזה החברתי – תרבותי – דתי של הקהילה היהודית, שם נמצאים משרדי הקהילה, הספרייה, בתי הכנסת והמוזיאון, חנויות ומסעדות כשרות.
בבעלות הקהילה נמצאים המוזיאון וחמשת בתי הכנסת העתיקים: אשכנזי צרפתי, אשכנזי גרמני, איטלקי, לבנטיני וספרדי – כל אחד מהם הוקם במהלך 281 השנים בהם פעל הגטו, מתוך רצון לתת מענה לקהילות שהתקיימו בו, שהיו בעלות נוסחי תפילה שונים.
הביקור בבתי הכנסת וכן הסיורים מתבצעים דרך המוזיאון, שהכניסה אליו היא בכיכר הגדולה של הגטו.
Museo Ebraico di Venezia
Campo di Ghetto Nuovo
3
בית הכנסת של פירנצה
בית הכנסת של פירנצה Firenze (טוסקנה) נחשב לאחד מבתי הכנסת היפים ביותר באירופה. הוא נבנה בסוף המאה ה-19 בסגנון ספרדי-מורי. פנים המבנה מרהיב בציורי הקיר בעלי המוטיבים הצמחיים-גיאומטריים, רצפת השיש וחלונות הויטראז'. הבניין ניזוק בתקופת מלחמת העולם השנייה, וכן בשיטפון שפקד את פירנצה בשנת 1966, אך שוקם ושופץ מאז. בקומה השנייה של בית הכנסת נמצא מוזיאון ובו חפצי קודש וכן מפות וצילומים של אזור הגטו היהודי. בחצר בית הכנסת אנדרטת זיכרון לנספים בשואה.
בית הכנסת נבנה לאחר הריסת הגטו היהודי ששכן באיזור בו נמצאת היום כיכר הרפובליקה בעיר. הגטו הוקם בשנת 1571 על ידי קוסימו הראשון דה מדיצ'י, באזור המרכזי ביותר בעיר: בתקופה הרומית היה זה מיקומו של הפורום הרומי, בו התנהלה כל הפעילות הכלכלית חברתית של העיר, ובימי הביניים פעל כאן השוק. המבנים במתחם הפכו לבניין אחד עצום – כמו עיר מוקפת חומות שהכילה סמטאות, חצרות, חנויות וטברנות וכן מגדלי מגורים שהיו שייכים למשפחות אצולה ושני בתי כנסת. היהודים התגוררו בתחומי הגטו עד אמצע המאה השמונה עשרה, אז הורשו לעבור ולהתגורר גם באזורים אחרים בעיר. לאחר איחוד איטליה, עת שימשה פירנצה לזמן קצר כעיר הבירה (1865-1870), הוחלט להרוס את הגטו ולהקים במקומו את כיכר הרפובליקה העצומה, עם קשת דמוית שער ניצחון בחזיתה.
La Sinagoga e Museo Ebraico di Firenze
Via Luigi Carlo Farini 4
4
בית הכנסת של ורונה
בית הכנסת של ורונה Verona (ונטו) הוקם בשנת 1864 ועומד במקום בו שכן בעבר הגטו של העיר, שהחל לפעול בשנת 1599. עם הקמת הגטו חיו בורונה כ-400 יהודים, בסוף המאה ה-18 התגוררו בה כ-800 יהודים ובתחילת המאה ה-19 כ-1000 יהודים. ראשוני היהודים הגיעו לורונה במאות ה-9 וה-10. הקהילה גדלה בתקופת שלטונם של הסקאליג'רים במאות ה-13 וה-14 ובתקופת הרנסנס (מאמצע המאה ה-14 ועד ה-16). יהודים עסקו בורונה בהלוואה בריבית, בנקאות ורפואה. הגטאות באיטליה הוקמו במהלך המאה ה-16, החל מהגטו הראשון שהוקם בונציה (1516) ועד גטאות שנוספו עד אמצע המאה ה-17. בעקבות כיבושי נפוליאון בשנים 1796-1797 פותחים חייליו את שערי הגטאות, היהודים מתחילים לצאת לחופשי ואלו שידם משגת מתיישבים במקומות אחרים בערים בהן התגוררו. שלא כמו ברומא, ונציה ופאדובה – ערים בהן השתמרה השכונה בה פעל בעבר הגטו, כאן בורונה הרסו אותו כמעט לגמרי במהלך המאה ה-19 כדי לפנות מקום לבנייה חדשה במרכז העיר. המקום היחיד בו תוכלו לראות בתים שהיו חלק מהגטו ועדיין עומדים על תילם נמצא בכיכר השוק, פיאצה דלה ארבה, פינת ויה מאציני. תוכלו לזהות אותם לפי צורתם הגבוהה והצרה.
בחזית בית הכנסת, מצד שמאל לדלת הכניסה, תראו לוח זיכרון לאישה בשם ריטה רוזאני Rita Rosani, פרטיזנית יהודיה ילידת העיר טריאסטה שבצפון מזרח איטליה. על הלוח מצוטט משפט הלקוח מהשיר 'אשת חיל' (ספר משלי ל"א): "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה". רוזאני פעלה בתא פרטיזנים שלחם באזור ורונה והוצאה להורג ע"י המשמר הלאומי הרפובליקני שפעל מטעם הממשל הפאשיסטי האיטלקי.
La sinagoga di Verona
Via Rita Rosani
5
בית הכנסת של קזאלה מונפראטו
בית הכנסת של קזאלה מונפראטו Casale Monferrato (פיימונטה), הנחשב מן היפים באירופה, הוקם בסוף המאה ה-16, (1595) כשבעיר התבססה קהילה יהודית גדולה, שמנתה בשיאה כמה מאות איש. במאות ה-16 וה-17 הייתה קזאלה מונפראטו חלק מדוכסות מנטובה-מונפראטו, בה שלטה משפחת גונזאגה ממנטובה. בתחילת המאה ה-18 עברה העיר לשלטונם של בית סבויה, והיהודים נצטוו להתגורר בגטו שהוקם באזור הסמוך לבית הכנסת. מבחינה תיירותית נחשב בית הכנסת לאחד האתרים הפופולאריים ביותר בעיר. מבנה בית הכנסת הוא מלבני ומעוצב בסגנון הבארוק והרוקוקו. הארון מוצמד לקיר המזרחי, משני צדדיה הקדשה למלך סבויה קרלו אלברטו, שהעניק את שוויון הזכויות האזרחיות ליהודי פיימונטה בשנת 1848.
הרחוב בו נמצא בית הכנסת קרוי על שמו של רב בית הכנסת, סלומונה אולפר, שכיהן כרב קהילת בקזאלה מונפראטו משנת 1855. בתקופתו נערכו רפורמות שונות במוסדות הלימוד התורניים בעיר, מתוך כוונה לשלב את הצעירים היהודים בחברה האיטלקית. אולפר יזם את שיפוצו, הרחבתו ועיצובו מחדש של בית הכנסת (1856). בשנת 1859 עבר לטורינו ושימש שם כרב עד פטירתו בדצמבר 1876.
מעל בית הכנסת נמצא המוזיאון היהודי ובו חדרים המציגים את מנהגי החג של יהודי המקום – כל חדר מוקדש לחג ומועד אחר. באולם ששימש כעזרת נשים תערוכת כלי קודש, ספרי תורה, רימונים, פרוכת ועוד. במרתף נמצאת תצוגת קבע מרהיבה של חנוכיות שעוצבו ע"י אמנים מכל העולם.
La sinagoga di Casale Monferrato
Vicolo Salomone Olper 44
6
בית הכנסת של טריאסטה
בית הכנסת של טריאסטה Trieste (פריולי ונציה ג'וליה), המייצג באופן מוחשי את השפעתה של הקהילה היהודית על החיים הכלכליים והתרבותיים של העיר, תוכנן ע"י האדריכלים האדריכלים רוג'רו וארדואינו ברלם ונחנך בשנת 1912. הסגנון אקלקטי ומשלב מוטיבים מזרחיים עם אלמנטים הלקוחים מאדריכלות הכנסיות – דוגמת חלון הרוזטה המעוצב כמגן דוד, עיטורים מוזהבים עם מוטיבים גיאומטרים וצמחיים, מבנה מלבני כבזיליקה עם אולם תווך מרכזי ושני אגפי צד, ארון קודש באפסיס המוזהב, עמודים מאסיביים התומכים בכיפה הגדולה מעל. הקהילה היהודית מנתה אז (ועד 1938) יותר מ 6000 איש וזו כנראה הסיבה לגודלו יוצא הדופן של בית הכנסת, שהוא מהגדולים והמלכותיים באירופה. הרחק מעיניי האפיפיור ברומא התנהלו החיים היהודיים בטריאסטה, שהיתה עד מלמת העולם הראשונה תחת השלטון האוסטרי, בשלווה יחסית. בלחץ סוחרים מקומיים הוקם בשנת 1694 הגטו הראשון בפיאצטה טראונר שעל גבעת סן ג'וסטו, לא רחוק מהקתדרלה ומבית הקברות הראשון של הקהילה. שלוש שנים מאוחר יותר, בעקבות פנייתם של היהודים לקיסר האוסטרי, הועבר הגטו למקום מרכזי יותר מבחינת חיי המסחר של העיר והוקם באזור שבין כיכר הבורסה לתיאטרון הרומי. בגטו נבנו ארבעה בתי כנסת בהם התפללו בנוסח אשכנזי וספרדי והוקם בית ספר יהודי, הפועל עד היום. מהגטו עצמו לא נותר דבר מכיוון שנהרס בשנות ה-30 של המאה הקודמת בשל תנאי תברואה ירודים. במהלך מלחמת העולם השנייה ניזוק בית הכנסת כששימש את הנאצים כמחסן לספרים ויצירות אמנות. עם זאת נשתמרו חפצי הקודש של הקהילה בזכות מקום מסתור בהם הוחבאו בבניין עצמו וכיום ניתן לראותם במוזיאון היהודי, הנמצא ברחוב ויה דל מונטה.
La sinagoga di Trieste
Via S. Francesco D'Assisi 19
7
בית הכנסת של מראנו
נוכחות יהודית ראשונה במראנו Merano (אלטו אדיג'ה/סוד טירול) מוזכרת במאה ה-13, אך השפעתם הגדולה של יהודים על העיר מגיעה במאה ה-19. בשנת 1836, לאחר פרעות אנטישמיות שהתרחשו באזור פורארלברג באוסטריה (מדרום לאגם קוסטאנץ) עזבו משפחות יהודיות אמידות את הערים והעיירות בהן גרו (העיר הוהנמס Hohenems למשל) ונדדו מזרחה לאזור אינסברוק ודרומית לה, אל מעבר למעבר ברנר (Passo Brennero) שבאלפים. מספר משפחות, בינהן שוורץ, בידרמן וברמן, התיישבו במראנו שבדרום טירול והתחילו להשקיע כספים בפיתוח האזור: בניית מסילת הרכבת בולצאנו-קלדארו Ferrovia Bolzano-Caldaro, פוניקולר דלה מנדולה Funicolare della Mendola, תחילת הפיתוח וייבוש הביצות שבאזור נהר האדיג'ה, הקמת מפעלי הבירה במעבר ברנר, גרייס (בולצאנו) וויפיטנו. רופאים ויזמים יהודים התיישבו במראנו שהפכה למרכז של תיירות מרפא, מספר המלונות עלה והם פנו לפיתוח תיירות מרפא. הבנייה, הניהול הרפואי והמלונאי של בתי הבראה אלו היו בידיים של משפחות יהודיות ושמה של מראנו כמקום שיש בו שמש ואוויר יבש יצא למרחקים. ד"ר טפאיינר המציא שיטת טיפול בענבים, ד"ר בינדר חקר את התכונות הרדיואקטיביות של מי המעיינות החמים במראנו שהפכו את העיר למרכז טרמאלי בעל שם עולמי, מרכז תיירות ספא שמשך את אצולת אירופה, ובעיקר את החצר הקיסרית בווינה: ביקוריה של הקיסרית אליזבת 'סיסי' בעיר הפכו אותה ליעד מבוקש עבור האצולה ההאבסבורגית. העובדה שיהודים החזיקו וניהלו את המלונות ובתי ההבראה משכה למראנו אמנים, סופרים ומדענים יהודים כמו זיגמונד פרויד, סטפן צוויג, ארתור שניצלר, פרנץ קפקא, חיים ויצמן ופרץ סמולנסקין, ומראנו הפכה למרכז תרבותי עבור יהודי אירופה. פציינטים יהודים רבים הגיעו בעקבות רופאיהם היהודים שעבדו וניהלו קליניקות במראנו. הסופר דוד פוגל תיאר בנובלה בבית המרפא את חוויותיו משהותו בסנאטוריו (בית הבראה) לחולי שחפת במראנו, שהוקם בשנת 1893 עבור יהודים מעוטי יכולת. יוזמות תיירותיות נוספות החלו להתפתח בעקבות תיירות המרפא: חנויות צילום, חנויות אופנה, מסעדות (ביניהן כ 14 מסעדות כשרות). מראנו הפכה קוסמופוליטית מאד, התפרסמה והתקבעה בתודעת האצולה האירופית כעיר מרפא מאמצע המאה ה-19 ועד 1914. בית הכנסת של מראנו נחנך בשנת 1901, לאחר שנים בהן נחגגו החגים והאירועים הדתיים בבתי המלון ובמסעדות שהיו בבעלות יהודית.
מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) מחסלת את אירופה הישנה, את גבולותיה ומוסדותיה, ולאחר סיומה העולם משתנה והאימפריות נופלות. בשנת 1919, עם הסכם סן ז'רמן, עובר איזור הטירול הדרומי לאיטליה וייקרא מעתה טרנטינו – אלטו אדיג'ה. ערי הטירול הדרומי – בהן בוצן (בולצאנו), מראן (מראנו) ובריקסן (ברסנונה) – עוברות לממלכת איטליה.
לאחר 1922 מיישמת הממלכה האיטלקית בהשפעת מוסוליני והפאשיסטים את מדיניות האיטליאניזציה של אלטו אדיג'ה: בתי ספר גרמנים נסגרים ונאסר על למידת השפה. הערים, הכפרים, הרחובות והתושבים מקבלים שמות איטלקיים. מפעלי תעשיה ונשק מוקמים באיזור בולצאנו והממשלה, המעודדת הגירה של איטלקים מהדרום לצפון, מחייבת את המפעלים להעסיק אותם על חשבון פועלים מקומיים דוברי גרמנית. גם משרות ציבור ניתנות לאיטלקים על חשבון התושבים המקומיים. במהלך 20 השנים שבין שתי מלחמות העולם גודלת קהילת מראנו אך יהודים אלו אינם איטלקים במקורם אלא נתינים אוסטרים, ולפיכך היו הראשונים לסבול מהשינויים הפוליטיים שעברו על איטליה עם יישומה של תכנית האיטליאניזציה של הטירול והחקיקה כנגד האוכלוסייה דוברת הגרמנית – בהן 120 משפחות יהודיות שמתגוררות במראנו לאחר מלחמת העולם הראשונה.
בתחילת התקופה הפאשיסטית מצבם של היהודים במראנו טוב יחסית: מבחינה ציבורית, היה הפאשיזם 'בצד של היהודים' ואפילו תמך בתנועה הציונית עד אמצע שנות ה-30. מוסוליני נפגש ברומא עם חיים וייצמן והם דיברו על הגברת העלייה הלא-ליגאלית לפלשתינה. מוסוליני אמר שהיהודים הם חלק מאיטליה ונתן תחושה ש'ביהודים לא יגעו'. כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה קלטה מראנו באישור מוסוליני מאות יהודים משטחי הרייך, שסבלו מהתקפות אנטישמיות. בזכות כך שילשה הקהילה היהודית בעיר, בה התגוררו אז 332 יהודים, את אוכלוסייתה. הכול משתנה בשנת 1938 עם חקיקת חוקי הגזע ע"י מוסוליני – כנגד היהודים. גורלם משתנה בין לילה, כמו גורלם של כל יהודי איטליה: הם גורשו מבתי הספר, מהאוניברסיטאות, מקומות העבודה והאזורים הציבוריים (פארקים, ספריות, מועדונים חברתיים ומועדוני ספורט) ועוד. כל היהודים הלא איטלקים שהתגוררו במראנו נצטוו לעזוב: 340 איש מגורשים תוך 48 שעות. הם מהגרים לצרפת, ארה"ב, שוויץ ופלשתינה (א"י). בסוף 1942 היו רשומים בקהילה היהודית במראנו 80 איש בלבד.
ב-8 בספטמבר 1943 איטליה חתמה על על הסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית. הנאצים פלשו לאיטליה, כבשו את מחוז אלטו אדיג'ה וביססו בו את הכוחות ומחנות הצבא. משלוח ראשון של יהודי מראנו ובולצאנו יצא למחנות ההשמדה בספטמבר 1943. בקיץ 1944 מוקם בבולצאנו מחנה ריכוז, בו עברו אלפים בדרכם למחנות ההשמדה של הרייך. לאחר המלחמה נותרו במראנו פחות מעשרה יהודים. ארגון הג'וינט ניהל את הסנאטוריו בעיר, שהפך למרכז שקלט את שורדי השואה שהגיעו לכאן לאחר שעברו את מעברי ההרים – מעבר רזיה Resia או מעבר ברנר Brennero. אחרי ששהו במראנו והחלימו, המשיכו דרומה לכיוון פלשתינה (א"י).
כיום כוללת הקהילה היהודית של מראנו כמה עשרות חברים – זוהי העיר היחידה בין מעבר ברנר לאגם גארדה, בה קיים בית כנסת פעיל. בקומת המרתף של בית הכנסת נמצא המוזיאון היהודי. בבית הכנסת ובמוזיאון מבקרים באופן קבוע תלמידי בתי ספר מכל איטליה, המגיעים לסיורים במקום. שירותי הדת מתקיימים בבית הכנסת וכנסים, חגים יהודיים וקורסי עברית מתקיימים בחוג התרבות של אנה פרנק, הנמצא לא הרחק מבית הכנסת.
Sinagoga di Merano
Via Leopardi, 31
Jüdische Gemeinde Meran
Leopardistraße 31
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף
(…)
רֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ
קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת
כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ
אִם יָשׁוּב מִיַָד תְּקַבְּלוֹ.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם
וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.
(…)
הציצו בסדרת לשנה הבאה באיטליה:
לשנה הבאה בפריולי ונציה ג'וליה
קראו עוד על מחוזות איטליה:
קראו עוד על ערי איטליה:
