גלויה מנאפולי

הר הוזוב במבט מהבית של מרינה בגבעת פוזיליפו, נאפולי

את מרינה דה מרטינו הכרתי במקרה, כשתכננתי טיול לנאפולי. השם שבחרה לאתר שלה, נאפולי בלי לחץ, מצא חן בעיניי, וכשנסעתי לשם בחורף שעבר החלטתי לפגוש אותה. 'הכאוס של הרעשים, הצבעים והקצב הנוירוטי של נאפולי, עשוי להבהיל את מי שמבקר כאן בפעם הראשונה, וזה מלבד הדימוי השלילי שיש לעיר. התפקיד שלי הוא להרגיע', היא אומרת לי כשאנחנו נפגשות.

טיולנו המשותף בעיר מתקיים ביום חורף שמשי של פברואר ומתחיל בתחנת הרכבת המרכזית, משם אנו יוצאות אל פיאצה גאריבלדי. הרחובות סביב הכיכר מחולקים לפי ארצות המוצא של הסוחרים השולטים בהם: סינים, אפריקנים ובמרכז משפחות של צוענים, נוברים באשפה. אין מה לומר, המקום מלחיץ: כל שנייה נדבק אליך מישהו שרוצה לתת לך משהו או לקבל ממך משהו. מרינה לא נראית מבוהלת: נאפולי, היא אומרת, נשלטה על ידי כל כך הרבה זרים, התרגלה אליהם וספגה מהם השפעות תרבותיות במשך מאות שנים. יוונים, רומים, ביזנטים, ערבים, נורמנים, ספרדים, צרפתים, כולם עברו כאן, שלטו כאן, הוסיפו את החותמת שלהם למארג הארכיטקטוני-תרבותי של העיר. 'עכשיו את מבינה למה אנחנו מדברים עם כל כך הרבה ג'סטות ותנועות ידיים', היא מסבירה מדוע השתרשה כאן כה בטבעיות צורת התקשורת הכי ראשונית שיש. למרות זאת היא מקפידה לפתוח רווחים מאנשים שמנסים להצמד אלינו, ואחרי כמה דקות של הליכה לא ממש איטית אנחנו חוצות את הכיכר ומתקדמות בכיוון המרכז ההעתיק, ה'צ'נטרו סטוריקו'.

מרינה לוקחת אותי לסיור במקומות שנראים כמו הקרביים של העיר. "איזו אירוניה. תראי את כל הכביסה הצחורה התלויה כאן למעלה, כשמתחת אנחנו מתהלכות בתוך הרים של זבל". היא מתנצלת על שביתת הזבל שהתחילה מחדש יום קודם לכן, לאחר הפסקה של כמה שבועות. הייתי די מוכנה לקראת השביתה כי כבר שנים שזה כמעט הדבר היחיד, מלבד המאפיה, עליו מדווחים כלי תקשורת בנוגע לנאפולי. באופן מאד לא מפתיע קשורה בעיית פינוי האשפה בנאפולי לאותה מאפייה נאפולטנית, הקאמורה, עבורה ריח הזבל הוא ריח של כסף. בעלי מזבלות רבים הם קאמוריסטים המנהלים את פינוי האשפה ללא עמידה בתקני בטיחות, כמו סילוק פסולת רעילה ממפעלים בצפון המדינה. מכיוון שלא שורפים או ממחזרים כאן את הזבל אלא פשוט טומנים אותו באדמה, כבר לא נותר מקום בכל המזבלות סביב נאפולי: התושבים מתנגדים לפתיחה מחודשת של אתר פינוי זבל בסביבתם, שנסגר בעבר מכיוון שסיכן במשך שנים את חייהם ובריאותם, ונראה שפתרון אינו נראה באופק.
נראה שבנאפולי הכול קיצוני: עושר אינסופי ועוני מבעית, מלכותיות וזוהמה, יופי שאין כדוגמתו וכיעור, אין אמצע. תייר שמגיע לנאפולי ומחפש אתרים מייצגים כמו הקולוסאום ברומא או המגדל הנטוי בפיזה, סמלים שאפשר להיאחז בהם, יתאכזב לגלות שבנאפולי אין את כל הדברים האלה. העיר מתגלה בסמטאות הצרות, בקסבות, בשווקים, בחנויות הייחודיות ובחצרות הנסתרות. "אנחנו אלופים בלהסתיר את הדברים היפים של העיר שלנו" אומרת מרינה. "תיירים שומעים בחדשות את כל הבלגן שהולך כאן בנוגע לפינוי האשפה ולפשע, ולא באים. עושים סיבוב סטרילי באוטובוס וממשיכים לסורנטו, קאפרי וחוף אמלפי".
אנחנו מקיפות את מצודת קאפואנו העצומה ששימשה עד לא מזמן כבית המשפט ומתקרבות דרך ויה דיי טריבונלי למרכז העתיק של העיר, הבנוי על גריד העיר היוונית העתיקה: שלושה רחובות מרכזיים ורחבים הנמתחים ממזרח למערב (הדקומאני), ביניהם מצטלבים הרבה רחובות צרים יותר מכיוון דרום לצפון, (הקארדי). באמצע אותה עיר, שהוקמה במאה ה-7 לפנה"ס כמושבה יוונית שנקראה נאפוליס ('העיר החדשה'), ניצבה הכיכר המרכזית, האגורה, לימים הפורום הרומי.

בויה דיי טריבונלי מסתתרות כמה פנינים סמויות מן העין, כמו כנסיית ארגון הצדקה הנאפולטני פיו מונטה דלה מיזריקורדיה בה מוצג ציורו של קראווג'ו, 'שבעת מעשי החסד' או מתחם כנסיית סנטה מריה דלה אנימה דל פורגטוריו אד ארקו, מוסד צדקה שהוקם על ידי אצילים נאפולטנים במאה ה-17, בו התפתח במשך מאות שנים פולחן מיוחד במינו: נשים אימצו גולגלות של מתים שנקברו בקבר אחים לאחר מגפה שפשטה בעיר ונהגו לבקר אותן תכופות, לטפל בשרידיהן, להתפלל עבורן ולהמציא להן בעצם ביוגרפיה פרטית. בתמורה קיוו המתנדבות לקבל איזושהי המלצה שם למעלה, אם לא ניסים של ממש. הפולחן הופסק רק במאה ה-20 על ידי הממסד הכנסייתי, שהתנגד להפיכת המתים לקדושים ללא אישורה.
מכנסיית הגולגלות אנו חוזרות אל פיאצה סן גאטאנו Piazza San Gaetano, בקרבתה נמצא המתחם הארכיאולוגי המרתק של נאפולי התת-קרקעית. כאן אפשר לשוטט ברחובות שלמים הנמצאים מתחת לאדמה בהם חנויות, בתים ומבני ציבור מהתקופה היוונית-רומית.
סביב פיאצה סן גאטאנו  שפע חנויות מיוחדות ועתיקות, חלקן נמצאות בתוך ארקדות מקושתות, בתוכן מרגישים אווירת קסבה של ממש: מאפיות ופסטיצ'ריות מפתות, חנויות דגים, חנויות מכולת קטנות ('אלימנטרי') וכלי בית.

…ויש כאן אפילו מפעל זעיר לייצור לימונצ'לו, בו מבשלים לימונים אורגניים בדוודי ענק. מומלץ להיכנס להציץ בתהליך הייצור וגם לקבל טעימה.

אנחנו פונות  דרומה אחד הרחובות המופלאים ביותר בעיר, שממש אסור להחמיץ את השיטוט בו: ויה סן גרגוריו ארמנו, הגדוש סדנאות לבובות, דוכני מזכרות של 'פעם' עם מסכות של פונצ'ינלה מה'קומדיה דל'ארטה', תופי מרים צבעוניים עם הדפסים של קבוצת נאפולי ותליוני קרניים אדומות. אחת החנויות הכי מפורסמות ברחוב היא הסדנה של האחים ג'וזפה ומרקו פריניו, אמנים המייצרים בובות טרקוטה המתארות דמויות מהאיקונוגרפיה הנאפולטנית העממית וכן שחזורים, הנקראים באיטלקית פרזפי, של סצנת הולדת ישו בבית לחם, המוצגים בדרך כלל ברחבי איטליה בתקופת חג המולד.

לאט לאט אנחנו מתקרבות אל הרחוב החוצה את המרכז העתיק של העיר, "ספאקנאפולי", הנמתח על פני כמה רחובות ששמותיהם משתנים לאורכו: הוא מתחיל במערב העיר בויה פסקואלה סקורה, חוצה את איזור 'הרבעים הספרדיים', הנראה כרשת צפופה של רחובות צרים, ממשיך אל פיאצה דל ג'זו נואובו, עובר ברחובות בנדטו קרוצ'ה וסן ביאג'ו דיי ליבראי ומסתיים ברחוב פורצ'לה. זהו לב ליבה של נאפולי, ואחד הרחובות הקסומים ביותר שלה.

על הקיר הסמוך ל'בר נילו', נמצאת פינה קטנה המוקדשת לדייגו ארמנדו מאראדונה, ששיחק בקבוצת נאפולי בשנים 1984-1991, העלה אותה לגדולה והפך מאז לאחת הדמויות הנערצות בעיר. מתחת למקדשון הקטן שבנו כאן לכבודו, מוצמד פתק ובו הודעה בזו הלשון:

hai fatto  la foto, E mo' te' vuo' piglia' nu cafe'?
ATTENZIONE: la tua machcina fotografica potrebbe caderti di mano …

( צילמת ולא שתית כאן קפה? זהירות! המצלמה שלך עלולה לפול לך מהיידיים)

במרכז פיאצטה נילו ניצב פסל האל נילוס בו הוא נראה מניק תינוק, וזכה בשל כך לכינוי 'הגוף של נאפולי', כמטאפורה לעיר-אם המניקה את ילדיה. אם תסתובבו ברדיוס ממש לא גדול סביב הפסל הזה, תגלו אינספור חנויות ייחודיות המאפשרות הצצה למלאכות העתיקות שהיו נהוגות בעיר בעבר, כמו חנות בית החולים לבובות אליה תוכלו להביא כל בובה הנזקקת לתיקון זרועות שבורות או כזו הזקוקה לחידוש שמלתה. החנות הוקמה על ידי מעצב תפאורות מתיאטרון סן קארלו בשנת 1889, שהחל כתחביב לתקן בובות שעווה ופרווה ומאז נוהרים אליה אספני בובות וצעצועים עתיקים מכל העולם. מלבדה תמצאו גם סדנאות לכריכת ספרים, בניית כנורות, מוזאיקה, רהיטי עץ משובצים (מרקטרי) ועוד.
השיטוט בסמטאותיה הנחבאות של העיר הגביר את תאבוננו ואנו מסיימות את הסיור באחת הפיצריות הידועות ביותר של העיר, דה מיקלה. מרינה שואלת את בעל המסעדה אם אוכל לצלם ומסבירה לו שהכתבה שאכתוב תביא לו עוד לקוחות. 'כאילו שחסרים לי לקוחות', הוא פולט באדישות, ומורה בראשו על צילומיה של ג'וליה רוברטס הניבטים מהקירות, כאן צולמה בסרט 'לאכול, להתפלל, לאהוב'.

כאן תוכלו לראות את לואיג'י בפעולה….

אני נפרדת ממרינה והיא שוב מתנצלת, הפעם על כך שהיום עבר ולא הספקנו לראות אפילו אחוז אחד ממה שיש לעיר הזו להציע. אני ממשיכה לבדי, מוכרחה לראות את פיאצה בליני, ממנה עולה ניחוח בוהמייני סטודנטיאלי רגוע, יורדת דרך ויה טולדו, רחוב הקניות הראשי של מרכז העיר בדרכי אל כיכר פלבישיטו המונומנטאלית. היום שבת והרחובות מתמלאים בהמוני אדם, אני זורמת עם הנהר האנושי הזה אל ויה קיאיה האלגנטית, על חנויות המעצבים שבה. באחת החנויות מצטופפים ההמונים להציץ באיזה פליט מ'האח הגדול' המקומי שבדיוק נכנס להחליף את המשקפיים ששלח לו איזה יחצן, אני ממשיכה בדרכי לגנים המקסימים של וילה קומונאלה, מפלסת את דרכי בין הררי האשפה. "אפילו אם תהיי כאן חודש לא תספיקי לראות את כל מה שיש לראות בעיר המדהימה שלנו", אומרת בעלת הפנסיון בו התגוררתי,  ואני מסכימה איתה ושוב מבטיחה לעצמי, גם לכאן עוד אשוב.

רוצים לטייל בנאפולי עם מרינה? צרו איתה קשר

ובחדר הסודי כבר ביקרתם?

הכתבה התפרסמה במלואה במוסף מסלול של 'ידיעות אחרונות' במרץ 2011

פורסם בקטגוריה נוף, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *